עברית  English
 
 
משחק מול
מצלמה
 
 
 
רלף קליין
המאמן
 
 
 
קליינער רודי
 
 
 

שלי או עמיר?
21.9.2011
מתפקדי העבודה צריכים היום לבחור בין שני מועמדים סוציאל-דמוקרטים ששניהם חרטו על דגלם את הסיסמא: "צדק חברתי". אף כי שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ דומים מאוד בתפיסת עולמם, הדרך שלהם להנהגה מאופיינת בטקטיקה ובתבניות התנהגות שונות.


 

ניו מדיה
נתחיל מאנקדוטה שמעידה על הבדלי הגישה של הפוליטיקאים. שלי יחימוביץ' היא אחת הפוליטיקאיות הישראליות היחידות שמשתמשת בניו-מדיה באורח מעורר התפעלות. האתר והבלוג שלה עדכניים, מעניינים ומזמינים, והיא משתמשת בהם ככלים יעילים מאוד לעדכון ולגיוס פעילים ומתנדבים בעיקר צעירים. ואילו לעמיר פרץ יש אתר ארכאי, מיושן, שדורש מאמץ מהגולש, שכן המילים בו רבות ואת קטעי הוידיאו צריך לעמול כדי לחפש, והיום רוב המשתמשים עצלים ומעדיפים תמונה על-פני טקסט.

פגוש את העיתונות
הראיון שתפס הכי הרבה כותרות לפני הפריימריז היה אצל דנה וייס. שלי מגיעה לתוכנית 'פגוש את העיתונות', שהיא בעצמה הנחתה בעבר, כשהיא מאוד רהוטה, סמכותית ובטוחה בעצמה. גם עמיר מדבר בהתלהבות, משדר ביטחון עצמי גבוה ויש לו תשובות לכל השאלות. אך אנחנו נבחן אצל שניהם את שלב השאלה הקשה: אצל שלי בנוגע לחוסר הניסיון ואצל עמיר בנוגע לחוסר ההצלחה עם תיק הביטחון.
לפעמים הרגעים המעניינים ביותר בשפת גוף הם דווקא בזמן ההקשבה. כשדנה אומרת לשלי שאין לה ניסיון – שלי עושה 'מחוות סידור שיער'. זוהי מחוות גוף אישית (Personal Gestures) של שלי. לכל אדם יש תנועת גוף קטנה אישית משלו, שקורית בכל פעם שמופעל עלינו אותו טריגר רגשי, והדבר מעיד על המקומות בהן שלי חווה אי-נוחות. יחד עם זה ההתרסה של דנה ממלאת אותה ברוח קרב, היא זוקפת את קומתה ועומדת מול הטיעון של המראיינת בגאווה, שבאה לידי ביטוי בהרמה של הסנטר.
עמיר פרץ בוחר לענות על החלק השני של השאלה של דנה וייס שקשור לקדימה ומתעלם מנושא תיק הביטחון. קשה לו להתייחס לנושא וניכר שעדיין קשה לו לבלוע את הביקורת בנושא. ניתן לראות זאת כשהוא מקשיב לשאלתה של דנה: העיניים שלו מנסות לחייך בהבנה אך אזור הפה מביע עצב. מיד אחר כך אפשר לראות ליקוק שפתיים שמעיד על מתח, ובליעת רוק המעידה על כך שהנושא עדיין קשה לו לעיכול. כשהוא מתחיל לענות על השאלה ניכר בקולו שהנושא עדיין מעליב אותו.

נאום במפלגת העבודה
לפני הפריימריז השניים נאמו בכנס של מפלגת העבודה, ולרגע נדמה ששלי אימצה את סגנון הדיבור הישן של עמיר ואילו עמיר איבד גובה ואנרגיה. שלי מדברת בפאתוס – מתוך להט והתלהבות שבאים לידי ביטוי בהרבה תנועות ידיים לכל הכיוונים, ובעזרתם היא מנסה לסחוף אחריה את חברי המפלגה. סגנון זה היה חרוט בעבר הלא רחוק על כרטיס הביקור של עמיר פרץ, אלא שהפעם, שלי היא זו שמדברת באומץ רב אל חברי המפלגה ואומרת את הדברים הקשים על אף שהמתמודדים האחרים יושבים מולה.
עמיר, כנראה בשל תחושת הפגיעות והבגידה שהוא חווה מצידה של שלי והעובדה שכל המתמודדים האחרים יושבים באולם, מובילים אותו לנאום עייף ומשעמם שמוקרא מהדף כמעט מילה במילה. הוא לא מחובר באופן רגשי לטקסט, ואפילו "בורחת" לו תנועה שלא ראיתי בעבר בנאומיו – תנוחת המרחב הפיזי. עמיר מניח את יד ימין על מותן ימין, פעמים במהלך משפט קצרצר. תנועה זו מטרתה להגדיל את עצמנו, לתפוס יותר מקום בחלל, וזה בדרך כלל נובע מכך שאנחנו מרגישים קטנים בסיטואציה. שלי מהווה איום אמיתי עליו בשלב הזה וקשה לו להסתיר את זה.

למחרת הפריימריס
אחרי חודשים של עבודה מאומצת ולילות עם מעט מאוד שינה אם בכלל, למחרת רגע השיא של הפריימריז, העייפות ניכרת אצל שניהם ובאופן טבעי הדבר גורם לירידה בתפקוד הרטורי. אך בשלב הזה התהפכו היוצרות: עמיר מדבר בהחלטיות ובבהירות רבה כי מבחינתו התוצאות מעודדות מאוד יחסית לסקרים. למרות העייפות הוא מחזיק את עצמו טוב יותר משלי שאצלה האכזבה ניכרת בכל מילה.
שניהם כמעט לא מצליחים להחזיק את העיניים פקוחות אך אצל שלי המצב הרבה יותר קשה. יש לה המון צלילי התלבטות של: א... ו... ומשיכת קצוות המילים, באופן שמעיד על חוסר ריכוז וניסיון להרוויח זמן כדי להחליט מה לומר ומאמץ גדול לא להשאיר את האוויר בזמן הזה ריק ממילים. היא נעה מרגל לרגל באי-נוחות, הלסת התחתונה שלה נעה קדימה באופן שמעיד על עלבון, ומעיניה נעלמו נצנוצי השמחה שאפיינו את הקמפיין שלה במהלכו היתה מלאה בתקווה גדולה.

לקראת הסיבוב השני
למחרת הפריימריז הרגש המרכזי שמוביל את שלי הוא ניסיון להתאושש, לגייס כוחות ולצאת למערכה שנייה. שלי מקפידה עד הרגע האחרון על קמפיין נקי למרות כל ניסיונות ההכפשה, ואילו עמיר מאמץ גישה קורבנית שנותנת לו לגיטימציה להשתלח בשלי.
היו לעמיר שני ראיונות רדיופוניים מעניינים: האחד אצל רזי ברקאי והשני אצל אורית לביא נשיאל באולפן פתוח. בראיון בגל"צ עמיר מאשים את שלי במשתמע בגזענות. הוא לא אמר את המילים באופן מפורש אך עזר למראיינים לומר אותם.
בהעדר מסרים ויזואליים, שמספקת לנו שפת הגוף, הקול והמילים הם שמעבירים מידע על המצב הרגשי והקוגניטיבי של האיש. הרגש המרכזי שמלווה כמעט את כל מהלך הראיון הוא כעס ועלבון, שנותנים לעמיר את הלגיטימציה להאשים את שלי בבגידה, בגזענות, בגזילת החוקים שלו, כשהמטרה הברורה היא – להכפיש כדי לקחת ממנה קולות. השימוש החוזר ונשנה שלו בהצהרות שליליות הוא ניסיון לתת תוקף לרגשותיו, שכן ההגנה הכי טובה היא ההתקפה, אך בדרך כלל מי שמאבד את העשתונות בצורה כזו – מפסיד.

 

לבחירת התוכנית המתאימה: 052-3549149  michelle@teer.co.il     

לייבסיטי - בניית אתרים