מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס אמר לדנה וייס בראיון 'פגוש את העיתונות', שכמו שהשופט אהרון ברק נוהג לומר: 'הכל שפיט', כך לדעתו גם 'הכל בקיר'. האם גם המבקר בקיר?
גיבור פרשת ויקיליקס ג'וליאן פול אסאנג' חולה פרסום ואוהב להיות בכותרות. הוא היה שמח להיתפס כרובין הוד של העיתונות, אך הוא לא עושה את הדברים כפי שהוא טוען: "לטובת האנושות" אלא נגד אמריקה
לשר הפנים היו בחודשים האחרונים התמודדויות ומאבקים בזירות רבות ובראשן העובדים הזרים. בהתחלה הוא שתק אל מול ההתקפות עד שנמאס לו, ובאמצע הקיץ הוא נשא נאום סוער בכנסת במטרה לנגח את כל מי שטוען נגדו שהוא רע וחסר לב בגלל שהוא מגרש ילדים: "אין לי קרניים!"
האם יש או אין התקדמות במשא ומתן? האם האמריקאים נלהבים מדי לשדר אופטימיות ולשווק את השיחות כמוצלחות ולשם כך מעבירים דרך השליח שלהם מסרים לא מדויקים לגבי המשא ומתן? מי אתה ג'ורג' ג'ון מיטשל שרבים במזרח התיכון מנסים לרצות?
לכבוד יציאת הכנסת לפגרת הקיץ ופתיחת עונת המלפפונים הפוליטית בדקנו את הפרופיל התקשורתי האישי של שלושה מתלמידיו של נתניהו: גדעון סער, גלעד ארדן ואופיר אקוניס. לכולם יש אינטראקציה רבת שעות ושנים עם ראש הממשלה וכולם למדו ממנו דבר או שניים על תורת הרטוריקה והראיונות בתקשורת
האם אכן חל שיפור ביחסים הבין-אישיים בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה נתניהו?
בחנתי זאת בהסתמך על שתי הפגישות המצולמות ביניהם שהתרחשו במרחק של כשנה זו מזו,
באותו לוקיישן ובאותה קומפוזיציה
אירועי המשט והלחץ הבינלאומי מכל כיוון הובילו את נתניהו ליישר קו עם אובמה ולהודיע באופן פומבי
על הקמת ועדת חקירה פנימית ישראלית תחת פיקוח בינלאומי.
את הדברים שנתניהו לא יכול היה לומר במילים – הוא אמר בעזרת הגוף
הכישלון הצורב של ההסברה הישראלית באירועי המשט לעזה נובע משני גורמים מרכזיים: 'טיימינג' כושל ודוברים לא משכנעים. מערכת ההסברה חייבת לספק לתקשורת העולמית באופן שוטף ומהיר תמונות שמעידות על המצב ולזכור שהדרך אל המוח עוברת קודם כל דרך הלב
אולמרט הודרך להביט ישירות למצלמה ולומר לנו – ללא מתווכים – שמעולם לא קיבל שוחד.
קצת מזכיר את ביל קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי, שהסתכל לנו בעיניים ואמר שלא עשה סקס עם האישה הזאת
ההיבריס הוא רגש של גאווה ויהירות מוגזמים, שעל פי המיתולוגיה היוונית גוררים עונש ותבוסה.
חטא ההיבריס עלול להיות ערמומי מאוד ולהתחפש לטוב לב אינסופי בסגנון של הרב מרדכי אלון,
או לשאפתנות גסה בסגנון של אייל ברקוביץ'
איטלקים ידועים לאורך ההיסטוריה כמי שמדברים בהתלהבות ומנופפים בידיהם מעלה-מטה לעיתים קרובות.
יש להם הכי הרבה ג'סטות מיוחדות ואין להם הרבה בושות. אומרים שאנחנו דומים לאיטלקים אבל הם הרבה יותר מנומסים ואצל האיטלקים כל אחד כמעט הוא אורטור שיודע להעביר את המסרים שלו מתוך משוכנעות פנימית עמוקה.
מהבחינות האלה סילביו ברלוסקוני הוא איטלקי מאוד מייצג
בדיון הסוער שהתרחש במליאת הכנסת בנושא פטור מארנונה לבתי כנסת ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה
קיבלנו מראָה מאוד לא מחמיאה לגבי ההתנהלות הפנימית של נבחרנו. בכל פעם שעולה עניין יהודי שנמצא במחלוקת, הח"כים הדתיים לוקחים את זה היישר למחוזות האנטישמיים של אירופה גם אם הם יוצאי צפון אפריקה. והח"כים החילוניים, ברגע שמאשימים אותם באנטישמיות, נעמדים על הרגלים האחוריות כי זה כמו להאשים אותם בשנאה עצמית.
משרד החוץ מחנך את צועריו להיזהר בכבודם של אנשים, כדי שיצליחו לתמרן במרחב הרב-תרבותי שבו הם מתנהלים.
אם יש 'אלף-בית' של יחסים בינלאומיים, 'אָלף' זה – לא לדבר בשפה שהאורח לא מבין, ובטח ובטח לא לומר דברים מביכים כל-כך מול המצלמות. התקשורת הרב-תרבותית של סגן שר החוץ דני איילון היתה יהירה, נקמנית ולא מחושבת עד הסוף
